כל רכב צריך דוושת דלק כדי להאיץ ולנוע קדימה, ודוושת בלמים כדי להאט ולעצור. גם בנפש האדם מתרוצצים שני כוחות: האחד מאיץ לפעולה, והאחר בולם ומרסן. אברהם אבינו ניחן בכוח האצה רב-עוצמה. בפתח פרשתנו הוא "יושב פתח האוהל כחום היום", אך חום היום אינו גורם לו לאיטיות או ללאות. הכנסת האורחים שלו מתאפיינת לא רק בתפריט עשיר ומשובח, אלא גם במהירות הביצוע: "… וירץ לקראתם… וימהר אברהם האהלה… ויאמר: מהרי שלוש סאים קמח… ואל הבקר רץ אברהם… וימהר לעשות אותו". הכול נעשה על-ידי אברהם בהתלהבות ובזריזות.
הזריזות של אברהם בולטת בהשוואה להכנסת האורחים של לוט, שכנראה קיבל את אורחיו בניחותא. הקצב שלו מתואר במילה: "ויתמהמה". אפילו כשהוא ממלט את נפשו מסדום הנהפכת, לוט לוקח את הזמן.
נראה, שהכוח המאיץ של אברהם מדהים דווקא בסוף הפרשה, בעקדה. כאן היינו מצפים שלא ימהר בביצוע הצו, ואולם הוא ממשיך לפעול באותו קו, בנמרצות ובנחרצות. אברהם משכים בבוקר, ולא ממתין רגע מיותר. גם כשהוא מקבל את המסר: "הגעת ליעד", הוא לא עובר להילוך איטי. היינו מצפים שינוח קמעא, יפוש מהעלייה המתישה בהר, וייקח קצת אוויר הרים צלול כיין לנשימה. ואולם מרץ הנעורים מפעם בו גם בגיל זקנה, והוא פועל במהירות וללא הפוגה: "וַיִּבֶן. אברהם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ… וַיַּעֲקֹד… וַיָּשֶׂם… וַיִּשְׁלַח… וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת…". רצף הפעלים משקף את שרשרת הפעולות הרציפה שאברהם מבצע בלי כל הפסקה. נראה, שכך הבינו גם חכמינו שאמרו: "שהיה ממהר והולך לשוחטו… ובא השטן ודחף ידו של אברהם ונפלה הסכין מידו, ואלמלא כן כבר היה נשחט" (תנחומא).
לכל אורך דרכו היה אברהם צדיק סופר-אקטיבי. מילת המפתח בחייו היא "וילך". עבודת ה' שלו מתחילה ב"לך-לך אל הארץ", מגיעה לשיא ב"לך-לך אל ארץ המוריה", ומסתיימת בהליכתו לשאת את קטורה לעת זקנה. מרגע שיצא אברהם לדרך, הוא לא הפסיק לנוע במרץ. הולך מחרן לארץ כנען, וממשיך לנדוד באינטנסיביות. הוא מגיע לשכם ועובר לבית אל, ממשיך אל הנגב ומשם למצרים, חוזר לבית-אל ועוקר לחברון, מדרים שוב לגרר ועובר לבאר-שבע, וממנה חוזר לחברון לקבורת אשתו.
בניגוד לאברהם עומד נכדו יעקב, שמילת המפתח שלו היא "וישב", החל מראשיתו: "יושב אהלים", דרך "וישב עמו" (עם לבן), עבור ל"וישב יעקב בארץ", המשך ב"וישב ישראל בארץ מצרים" וכלה ב"וישב ישראל על המיטה". לפי חז"ל יעקב אף ישב שנים רבות בישיבה הגבוהה של שם ועבר. דרכו של יעקב אינה האצה כי-אם האטה, וסיסמתו היא "ואני אתנהלה לאטי". גישה זו חורזת את תחנות חייו: יעקב מהסס לקחת את הברכות, משתהה בחרן שנים רבות, מתעכב במעבר יבוק, ולשכם וחמור מחריש מלתת תשובות. יעקב ממתין עד מות בביקורת לבניו, מגיב לאט ומעט במריבת יוסף ואחיו, ואף כשיוסף מצווה "מהרו אל אבי", הוא עוקר לבאר שבע וממתין להוראות מא-לוהי אביו.
מהי הדרך הטובה – האצה או האטה? התשובה היא כמובן שזו הדרך שלנו, זו גם כן. נראה שדרכו של אברהם מתאימה לפורץ דרך, המשכים לשחר חדש, וצריך למהר ולפעול ולהניח יסודות חדשים. דרכו של יעקב הולמת אב משפחה גדולה, ראש קהילה המתקדם לקראת החשכה. "ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריכה להיות במהירות", מלמד רבי צדוק הכהן בתחילת "צדקת הצדיק", אבל ההמשך צריך להיות במתינות.
נראה עוד שבענייני מצוות "כל מעשיהם של צדיקים במהירות" (במד"ר י, ה), "מצווה לרוץ לדבר מצווה" (ברכות ו:), וכשצריכים להציל מסכנה "הזריז הרי זה משובח" (יומא פב:). אולם בעניינים של חיים ומוות, האיטיות משובחת, ולכן כל מעשיהם של צדיקים בכבישים צריכים להתאזר בסבלנות ובמתינות, וביציאה מהסגר בימי קורונה יש לפעול בשלבים, ולהיות סבלניים.
(וירא תשפ"א)